לאן זה לוקח אותנו? – התסריט החברתי

רשומה זאת הנה סיכום של עשרת הרשומות המפרטות את התהליך, שעבר על החברה היהודית בישראל, אשר הביא להשתלטות האג'נדה הכוחנית-לאומית-דתית על סדר היום וחיסול השמאל. תהליך זה של הקצנה יכול, לטענתי, להעצר באסון בלבד. אין סיכוי שהחברה הישראלית עצמה תוכל להתעשת ולבלום אותו. הוא יגמר רק כאשר מדינת ישראל תחדל להתקיים כ"מדינת היהודים".

ברשומה הקודמת תארתי תסריט של התמוטטות כלכלית. ברשומה לפניה תיארתי תסריט של מפלה ביטחונית וברשימה הזאת אתאר תסריט של התמוטטות חברתית.

הדבקות של הציבור היהודי-ישראלי ב"יהדות" וההעדפה שלה על פני בניית זהות ישראלית, הביאו, כמו שהסברתי כבר, לחזרה אל התרבות הגלותית של קיום כמיעוט הנלחם בכל האמצעים על קיומו. כל החוקים נפרצו וכל הגבולות הוסרו. מושגים בסיסיים והכרחיים לבניית מדינה מתוקנת וחברה בריאה נמחקו: ציות לחוק, ציות למוסכמות המקובלות בחברה המערבית, לקיחת אחריות, סולידריות. לבסוף, גם הבושה נעלמה התחלנו לעצב מחדש אפילו את המציאות עצמה.

קיום בחברה ללא חוק וגבולות יוצר צורת חיים של אירגון פשע. החזקים משתלטים והשאר נאלצים לסור למרותם ולנסות לא לבלוט ולא להרגיז. בחברה כזאת עולים לגדולה האנשים הלא נכונים – האנשים הכוחניים, כאשר הם מוקפים במלחכי פינכה ומקורבים למיניהם.

התמונה הזאת מסבירה בצורה הטובה ביותר את החברה היהודית בישראל על כל חולייה ומוזרותה.

הרבה אנשים מוכשרים ויצירתיים מצד אחד, אבל קונפורמיסטים ואטומים בצורה קיצונית בכל הנוגע ליחסם למדינה ולשילטונות. מעמיקים לחקור במדע ובטכנולוגיה, אבל קונים בדבקות כל קלישאה, שפרשנים מטעם מוכרים להם בעיתונות ובטלויזיה. אמיצים בצבא ורכיכות מתרפסות מחוצה לו. רק דוגמה קטנה היא, הנטייה הלא-רציונלית להצביע שוב ושוב למפלגת מרכז – דש, מפלגת-המרכז, צומת, שינוי, קדימה, יש-עתיד. למרות שכבר ידוע, שמפלגות אלו לא שורדות יותר משתי מערכות בחירות, הבחירה בהן פוטרת את המצביעים מהצורך להזדהות ולהביע דעה כלשהי, שאולי אחר כך, יצטרכו להסביר אותה.

רוב הציבור, אני רוצה להאמין, הוא עדיין הגון ושוחר טוב. דעתם אינה נוחה מהתנהלותם של הכוחנים וההתנהגות הבוטה וחסרת העכבות שלהם. נוצר קונפליקט בין נטייתם להגינות ויושר ובין הצורך להצדיק את התנהלותה הכוחנית של המדינה. הקונפליקט הזה, שאין דרך לפתר אותו נשאר סגור בלבו של כל אזרח הגון. אם תביע אותו תוקע אל הקיר כ"לא-פטריוט" וכשמאלני "ששכח מה זה להיות יהודי". כל אחד מוצא דרכים משלו להתמודד עם הקונפליקט. חלק קטן, שזכה לכינוי שמאל רדיקלי, מוחה ברמה ונפלט אל מחוץ לגדר – מחוץ למדורת השבט. רוב הציבור מנסה להתעלם מהמציאות ולחיות במציאות מדומה, שמוכרים לו כלי התקשורת המרכזיים. אם זה התאכזרות לפלסטינים או אפליה של ערביי ישראל, מנמקים זאת בנימוקים ביטחוניים. אם זה מורת רוח שמביעים אנשי רוח בעולם, מבטלים אותם כ"אנטישמיים". אם זה מליונים שמועברים לישיבות מנמקים זאת בשימור המורשת היהודית וכך הלאה.

כל הנסיונות האלה של אזרחים הגונים להשקיט את מצפונם משאירים בכל זאת טעם רע בפה. הם משאירים מרירות, מבוכה וחוסר אונים.

המרירות והטינה ביחסים בין האנשים - היא אולי סימן ההיכר המובהק ביותר של החברה היהודית בישראל. רוב הציבור, שלא חי מימיו במדינה מערבית (ואני לא מדבר על ביקור קצר ושטחי) לא יודע, שזאת לא ברירת המחדל - שברוב העולם זה לא ככה. היחס הבסיסי בין האנשים הוא של סולידריות ורצון לעזור.

המרירות הבסיסית הזאת, היא סימן הכר לחברה מתפוררת. חברה שאיבדה את הסולידריות ואת הרצון לחיות יחד. המרירות הזאת היא כר פורה להסתה וזריעת פירוד. הפוליטיקאים בישראל מנצלים זאת עד תום.

אין, לפי דעתי, בעולם המערבי עוד חברה הניתנת להסתה בקלות כזאת כמו החברה בישראל. חברה שהגזענות, על כל צורותיה צרובה כה עמוק בתרבותה. אפילו בצרפת, מוכת האבטלה ובעיות ההגירה, מצליחה מפלגת לה פן לאסוף כ 10%. בישראל רוב הקולות בבחירות לכנסת הם קולות של הסתה. אנשים שמצביעים לא בעד אלטרנטיבה שלטונית טובה, אלא כדי לדפק ציבור אחר. נתחיל מש"ס, שכל האידיאולגיה שלה היא הסתה נגד החילוניים ובעצם כל המפלגות הדתיות מצטרפות אליה, גם אם הן פחות בוטות. בדומה מפלגת ישראל ביתנו, שהאידיאולוגיה היחידה שלה היא הסתה נגד הערבים ועד הליכוד, שבגין העלה אותו לשלטון בזכות הסתה של המזרחיים כנגד האשכנזים ועד עכשיו היא מבוססת על ציבור גדול של מזרחים, שמצביע בעינים עצומות למפלגה, שפוגעת יותר מכל בציבור החלש, רק בכדי לדפוק את האשכנזים. מצד שני גם האשכנזים מקפידים להצביע ל"מישהו משלהם".

הבחירות בישראל, שהן כביכול חופשיות, אינן יכולות להחשב אם כן כבחירות דמוקרטיות, כי אינן מתנהלות על האג'נדה של ניהול המדינה, אלא על מי ידפוק את מי. הישראלים רואים את ישראל כמדינה דמוקרטית וכך גם מציגים אותה לעולם, אלא שאין בישראל שום דבר שעושה אותה ראויה לתואר הזה. זהו רק נדבך נוסף במציאות המדומיינת, שבנינו כאן. אין שום הלך רוח דמוקרטי בדיון הציבורי ובטח לא בקרב אנשי השלטון, שברובם מתהדרים באידיאולוגיה גזענית מוצהרת. במשך השנים דוכאו ונעקפו כל המנגנונים, שעושים מדינה לדמוקרטית. מדינת ישראל כבר מזמן אינה דמוקרטיה. החוקר פרופ' אורן יפתחאל שניסה לאפיין מתי מדינה מפסיקה להיות דמוקרטית כינה את צורת המשטר בישראל "אתנוקרטיה".

אחד הסימנים המובהקים להעדר כל תפיסה דמוקרטית, היא התעלמותם של ראשי השלטון מרצונותיו של הציבור. המחאה החברתית נתמכה בשנה שעברה ע"י למעלה משמונים אחוז מהציבור, אבל נתקלה בהתעלמותם של אנשי השילטון. פעם היו מנסים להקל את העול על האזרח הקטן לקראת בחירות, עכשיו גם את זה כבר לא טורחים לעשות. לאחרונה, העלה ראש הממשלה מיסים, למרות הבחירות המתקרבות והוא עוד גוער באזרחים: "אין ארוחות חינם". ראש הממשלה, שאמור לשרת את האזרחים, בא אליהם בטענות למה הם מפריעים עם התביעות שלהם ומעניש אותם על כך.

נקל להבין את פוטנציאל הנפיץ הטמון בחברה כזאת, חברה מדוכאית ומלאה טינה, הנישאית על גלי השנאה. כאשר, השנאה בין חלקי הציבור עולה על המאחד אותו, תפרוץ כאן יום אחד מלחמת אחים בצורה כזאת או אחרת והמדינה תתפצל לרכיביה.