לאן זה לוקח אותנו? – התסריט הכלכלי

לאחר שהעליתי ברשומה הקודמת את האפשרות של התמוטטות צבאית, אעלה כאן אפשרות אחרת של התמוטטות כלכלית.


בסקירה שלמטה, אני מדלג על מגזר ההיי-טק, שאמנם מרבים לפאר אותו, אבל הוא קטן מכדי להשפיע על הדיון. 100-150 אלף עובדים אינם יכולים להשפיע על כוחות השוק.

הכלכלה במדינת ישראל בעקבות התהליכים, שסקרתי של חוסר משילות והשתלטות הכוחנויות, מורכבת ממוקדי כוח של קבוצות, שהצליחו להשתלט על נתח מהכלכלה והם עוסקים מאז בהגנה על הנתח שלהם, כאשר, שוב, כל האמצעים כשרים.

לאחרונה מתרכזים בטייקונים שהצליחו ללקט חברות, שהופרטו ובעזרת קשרים מנעו תחרות, אלא שהטייקונים הם חלק קטן במשחק. יש את מערכת הבנקאות, שניתקה את עצמה מכל שיקול כלכלי ופשוט חולבת את האזרחים והחברות הקטנות. יש את חברות הביטוח והפנסיה, שחולבות את האזרח בדמי ניהול ושוכחות שמטרתן היא להשיג תשואות טובות על ההשקעה. מערכת הביטחון תוארה ברשומה הקודמת, אבל גם היא כיום מעצמה כלכלית בפני עצמה, שדואגת בעיקר להעשיר את קופתה. חברת החשמל והרכבת ידועות כחברות "שיושבות על השלטר", אבל הן לא שונות בהרבה משאר המוסדות שהשתלטו עליהם וועדים חזקים – הנמלים, מערכת החינוך ובעצם כל המערכות הממשלתיות.

דו"ח של בנק ישראל חשף לאחרונה את המשכורות האדירות ותנאי הפנסיה המופלגים שמקבלים העובדים הקבועים בבנקים (זה נכון, אגב, גם לעובדי בנק ישראל עצמו). לי אין בעייה שוועדים חזקים ישיגו משכורות יפות לעובדים. הבעייה היא, שהוועדים האלה פוטרים את העובדים מהצורך לעבוד, להתייעל ולחדש. התפיסה המשותפת לכל בעלי הכח – הטייקונים, בעלי ההון והוועדים החזקים, היא: אנחנו שולטים כרגע בזרם המזומנים שזורם לכיסנו, אז בואו נמנע כל שינוי. כך יוצא, שהמשק אינו יכול להתחדש ולהתייעל והפער בין העושר של המעטים שהצליחו להשתלט על נתח מהכלכלה לבין רמת השירותים, שהם מספקים לאזרח הולך וגדל.

נכתב הרבה על הפערים העצומים בישראל בין שכבת העשירים לבין מעמד הביניים והעניים. פער שרק הולך ומעמיק. לפני כשנה יצאה לדרך תנועת מחאה של צעירים, שהבינו שבתנאי המשחק הקיימים, הם נידונים לחיי עבדות. הוקמו וועדות ונזרקו הצעות לאוויר, אבל שום שינוי מהותי לא קרה. לאחר, ששכחה קצת המהומה, התחילו המומחים לסייג את האפשרויות לשינויים:

·       כל הכנסת תחרות לבנקים ולשוק ההון, עלולה לפגע ביציבות של מערכת הפיננסים. במשבר הכלכלי של 2008, הבנקים בישראל כמעט ולא נפגעו לעומת בנקים רבים בעולם שהתמוטטו. אמנם הסיבה לכך, היא שהבנקים בישראל אינם צריכים לקחת סיכונים, כי הם יכולים לחלוב בצורה חופשית את לקוחותיהם, אבל עדיין יציבות שוק ההון יותר חשובה לנגיד הבנק ולאוצר ובעצם גם ללקוחות, כי אם בנק יקרוס, יאבדו לקוחותיו את כל חסכונותיהם.

·       פגיעה בפירמידות של הטייקונים, עלולה לגרום לצימצום שוק העבודה. עדיף לתת לחברות הגדולות הטבות ופטור ממיסים ולא לגרום לעליה באבטלה. לא מזמן פורסם שחברות ענק כמו טבע, אמדוקס ואינטל, כמעט ולא משלמות מיסים.

·       בפיתרון בעיית הוועדים הגדולים, בכלל התייאשו מלטפל. כבר עשרות שנים מנסים להכניס רפורמה בחברת החשמל ועדיין לא נראה שיש דרך להפחית מכוחם של הוועדים. ברכבת, בנמלים ובבנקים עוד לא התחילו אפילו לטפל.

לאוצר נשארות, אם כן שתי אפשרויות כיצד לממן את הגדלת רווחתם של האזרחים: להעלות מיסים ולהגדיל את הגרעון. מאחר והכלכלה הגלובלית לא תאפשר לנו להגדיל יותר מדי את הגרעון, אפשר להגדיל אותו זמנית (כמו שעושה עכשיו הממשלה לקראת הבחירות) ולהקטין אותו בעזרת העלאת מיסים אחר-כך.

יוצא אם כן, שהאזרחים הנושאים בנטל המיסים, יממנו את כל השיפורים ברווחתם ולמעשה – לא עשינו כלום.

הראיתי, אם כן, בצורה קצת פשטנית כיצד נוצר קונפליקט, שאינו פתיר בין הרצון לשפר את "הצדק החברתי" לבין אי יכולתה של הממשלה לשנות את המבנה המעוות של הכלכלה.

קשה לחזות, כמה שנים יסכימו אנשי מעמד הביניים (העניים, בדרך כלל, עסוקים רק בלשרוד), לשאת על גבם, ההולך ושח תחת הנטל, את העשירים וקבוצות הכוח.

כוחן של קבוצות הכוח – הטייקונים, הבנקים, חברות הביטוח, מערכת הביטחון והוועדים הגדולים גדול מדי, מכדי שהממשלה הרפה תוכל לשנות משהו. לכך מצטרפים רוב הדתיים, שמאחר והצליחו להשליט את האג'נדה הדתית-לאומית שלהם, אינם מעוניינים בשינוי המצב הקיים. גם רוב התקשורת תתנגד לשינוי מהותי, כי עיקר פרנסתה היא מהפירסום של אותן חברות הנמצאות בבעלות קבוצות הכוח.

כאשר יחליט יום אחד מעמד הביניים, שאינו יכול יותר לחיות חיי עבדות ולשעבד את כל הכנסתו בידי אנשי הכוח וכאשר יראה, שמחאה מסודרת וממושמעת, לא תביא דבר, יפרוץ כאן מרי אזרחי ואולי גם מחאה אלימה. השינויים שהם יביאו, יכולים בקלות למוטט את הכלכלה של מדינת ישראל ולהביאה לידי חידלון פרעון. מצב כזה יביא להתפוצצות של הבלון שנקרא "מדינה יהודית".

אז לאן זה לוקח אותנו? התסריט הביטחוני

כדי להשלים את התיאוריה שלי בדבר חוסר היכולת של היהודים לקיים מדינה משלהם לאורך זמן, אסכם בניסיון לחזות את קיצה של מדינת היהודים.

כאמור ברשומות הקודמות, עיקר הנזק טמון בנטייה הצרובה עמוק בתרבות הקהילתית היהודית להתנגד לגבולות, מכל סוג שהוא וללכת עד הסוף ומעבר לו, כדי להגן על קיומה של היהדות וניצחונה על המתנכלים לה.

חיים ללא חוק וללא גבולות, אינם מאפשרים לקיים מערכות שלטון סבירות, כלומר, אינם מאפשרים ניהול של המדינה ובנוסף לכך, הם מפרקים את החברה במדינה ופוגעים בצורה אנושה בזיקתו של האזרח אל מדינתו.

ניקח לדוגמה את הצבא ומערכת הביטחון. ברור, שאם מערכת זאת תחלש במידה ניכרת, לא יהססו מדינות ערב, המקיפות אותנו, לתקוף ולכבוש את המדינה. ובכן, מערכת זאת התנתקה משאר מערכות השילטון, היא אינה נתונה לפיקוח תקציבי ולא לפיקוח אחר ומנהלת חיים משלה. בהתאם למגמות הכלליות של החברה בישראל, גם אנשי מערכת הביטחון דואגים קודם כל לרפד את עצמם בתקציבים נדיבים והמטרה של ניפוח התקציבים עולה בחשיבותה על כל מטרה אחרת. צמרת מערכת הביטחון הפכה להיות פוליטית מאד וההתקדמות בדירוג אינה קשורה ליכולות המקצועיות, אלא ליכולות התחמון. ראשי מערכת הביטחון שעברו לאחרונה למערכות הפוליטיות, נחשפים כאנשים בינוניים ומטה. מאהוד ברק, דרך מופז, מתן וילנאי, דיכטר, דן חלוץ, דיסקין, יעלון ועד גבי אשכנזי. יוסי שריד כינה אותם לאחרונה "בוקים", אכן, הם אינם כנראה אנשים טיפשים, אבל הם מצטיירים, כאנשים חסרי כל עמוד שדרה ומצפן כלשהו. הם מנסים נואשות, למצא חן בעיני הציבור בעשותם שימוש מוגזם ומגוחך בקלישאות המקובלות, בלי לתת שום רמז על קיום דעה משל עצמם. הם מאד חזקים, לעומת זאת, בהטלת רפש בכל מי שמתנגד להם.

במציאות העגומה הזאת של הצמרת הצבאית, ברור שאנשים ממעמד הביניים ומעלה, יימנעו מלשלוח את בניהם ליחידות הלוחמות. למה שמישהו ירצה לסכן את בנו, לאור מערכת קבלת ההחלטות הירודה שנחשפה במלחמת לבנון השנייה, למשל? אף אחד גם לא מתלהב מלרדוף אחרי מיידי אבנים בשטחים. במקום זה, נשלחים הבנים ליחידות המיחשוב, שמתנפחות והולכות. שם רוכשים הבנים מקצוע מבוקש וכאשר הם משתחררים + מספר שנים בקבע, הם נחטפים לצמרת מקבלי השכר במשק. מלבד יחידות המחשב, ישנן עוד יחידות עורף רבות כמו יחידת הדובר ושאר גופי ההסברה. היחידות הלוחמות מאוישות ע"י אנשי הפריפריה: קהילת המתנחלים בראש, קהילת העולים מרוסיה, אנשי הקיבוצים והמושבים ואנשי עיירות הפיתוח. ד"ר יגיל לוי חקר את הנושא ופרסם את ספרו "מצבא העם לצבא הפריפריה". כל זה לא זוכה לכותרות גדולות בתקשורת ומקפידים לפרסם יציבות באחוזי הגיוס. משום מה לא מדברים על אחוזי הגיוס ליחידות הלוחמות.

המגמה הזאת של ניתוק הצבא מהאוכלוסיות המבוססות יביא בהכרח לירידה ניכרת במוטיבציה של הכוחות הלוחמים. נאמנותו של הספק העיקרי של כוח אדם איכותי ליחידות הלוחמות – קהילת המתנחלים והקהילה הדתית הלאומית נתונה ל"יהדות" ולא למדינה והם גם לא באים מתרבות של אומץ והעזה.


בנוסף לכל אלה, מערכת הביטחון חסינה כמעט לחלוטין מביקורת. הפרשנים הצבאיים, חלקם יצירי המערכת הזאת, אינם נאמנים למקצועם כעיתונאים, אלא למושא הכתיבה שלהם. הציבור גם אינו מוכן, ברובו, לשמוע מלה רעה על מערכת הביטחון. כל זה מונע חשיפת ליקויים והתייעלות של המערכת.

בשנים הבאות נראה ירידה הולכת וגוברת ביכולת של הצבא ומפקדיו. ייתכן שבשלב מסוים תעבור המדינה מצבא חובה לצבא מקצועי, אבל מהלך כזה רק יקבע את התהליך שקורה בפועל.

מכאן, שהתסריט של צבא, שיאבד את יכולת ההרתעה שלו מול צבאות ערב אינו כה רחוק.

ברשומות הבאות אדון בשני תסריטים נוספים לקטסטרופה: התמוטטות הכלכלה והתפוררות החברה.

היהודים אינם מסוגלים לקיים מדינה משלהם

מסקנתי, כפי שנוסחה ברשומות הקודמות היא, שהיהודים אינם מסוגלים לקיים מדינה משלהם לאורך זמן והנסיון לייצר כאן מדינה יהודית נועד מראש לכישלון.

אסכם את הסיבות בצורה סכמטית:

ההיסטוריה הקשה והארוכה של היהודים בגלות, עיקרה, למעשה, את יכולתם של היהודים לקיים מדינה משלהם ולהמשיך להיות קהילה יהודית. הקהילות היהודיות עברו תהליך כל כך עמוק של התאמה לחיים בתפוצות, כמיעוט תחת שלטון זר, שהן איבדו את היכולת לחיות אחרת.

הקהילה היהודית עברה אופטימיזציה לחיים, כמיעוט שאמור להלחם על חייו וזכויותיו. היא אינה יכולה לחיות אחרת.

הקהילה היהודית נושאית עמה עמוק בישותה ומורשתה את ההתנגדות לשילטון ולחוק והיא מאכלת גם את השלטון והקיום העצמאי של מדינת היהודים. זוהי אירוניה מרה של ההיסטוריה.

פיתרון למצב יכול היה להמצא בהעברת השילטון בישראל לידי הפלסטינים וחזרה של הקהילה היהודית לחיים כמיעוט תחת שילטון זר. פיתרון כזה היהודים, כמובן לא יעלו בדעתם. אלא שגם הפלסטינים, אם הם רואים את המציאות נכוחה, לא יסכימו לסידור כזה.