אז לאן זה לוקח אותנו? התסריט הביטחוני

כדי להשלים את התיאוריה שלי בדבר חוסר היכולת של היהודים לקיים מדינה משלהם לאורך זמן, אסכם בניסיון לחזות את קיצה של מדינת היהודים.

כאמור ברשומות הקודמות, עיקר הנזק טמון בנטייה הצרובה עמוק בתרבות הקהילתית היהודית להתנגד לגבולות, מכל סוג שהוא וללכת עד הסוף ומעבר לו, כדי להגן על קיומה של היהדות וניצחונה על המתנכלים לה.

חיים ללא חוק וללא גבולות, אינם מאפשרים לקיים מערכות שלטון סבירות, כלומר, אינם מאפשרים ניהול של המדינה ובנוסף לכך, הם מפרקים את החברה במדינה ופוגעים בצורה אנושה בזיקתו של האזרח אל מדינתו.

ניקח לדוגמה את הצבא ומערכת הביטחון. ברור, שאם מערכת זאת תחלש במידה ניכרת, לא יהססו מדינות ערב, המקיפות אותנו, לתקוף ולכבוש את המדינה. ובכן, מערכת זאת התנתקה משאר מערכות השילטון, היא אינה נתונה לפיקוח תקציבי ולא לפיקוח אחר ומנהלת חיים משלה. בהתאם למגמות הכלליות של החברה בישראל, גם אנשי מערכת הביטחון דואגים קודם כל לרפד את עצמם בתקציבים נדיבים והמטרה של ניפוח התקציבים עולה בחשיבותה על כל מטרה אחרת. צמרת מערכת הביטחון הפכה להיות פוליטית מאד וההתקדמות בדירוג אינה קשורה ליכולות המקצועיות, אלא ליכולות התחמון. ראשי מערכת הביטחון שעברו לאחרונה למערכות הפוליטיות, נחשפים כאנשים בינוניים ומטה. מאהוד ברק, דרך מופז, מתן וילנאי, דיכטר, דן חלוץ, דיסקין, יעלון ועד גבי אשכנזי. יוסי שריד כינה אותם לאחרונה "בוקים", אכן, הם אינם כנראה אנשים טיפשים, אבל הם מצטיירים, כאנשים חסרי כל עמוד שדרה ומצפן כלשהו. הם מנסים נואשות, למצא חן בעיני הציבור בעשותם שימוש מוגזם ומגוחך בקלישאות המקובלות, בלי לתת שום רמז על קיום דעה משל עצמם. הם מאד חזקים, לעומת זאת, בהטלת רפש בכל מי שמתנגד להם.

במציאות העגומה הזאת של הצמרת הצבאית, ברור שאנשים ממעמד הביניים ומעלה, יימנעו מלשלוח את בניהם ליחידות הלוחמות. למה שמישהו ירצה לסכן את בנו, לאור מערכת קבלת ההחלטות הירודה שנחשפה במלחמת לבנון השנייה, למשל? אף אחד גם לא מתלהב מלרדוף אחרי מיידי אבנים בשטחים. במקום זה, נשלחים הבנים ליחידות המיחשוב, שמתנפחות והולכות. שם רוכשים הבנים מקצוע מבוקש וכאשר הם משתחררים + מספר שנים בקבע, הם נחטפים לצמרת מקבלי השכר במשק. מלבד יחידות המחשב, ישנן עוד יחידות עורף רבות כמו יחידת הדובר ושאר גופי ההסברה. היחידות הלוחמות מאוישות ע"י אנשי הפריפריה: קהילת המתנחלים בראש, קהילת העולים מרוסיה, אנשי הקיבוצים והמושבים ואנשי עיירות הפיתוח. ד"ר יגיל לוי חקר את הנושא ופרסם את ספרו "מצבא העם לצבא הפריפריה". כל זה לא זוכה לכותרות גדולות בתקשורת ומקפידים לפרסם יציבות באחוזי הגיוס. משום מה לא מדברים על אחוזי הגיוס ליחידות הלוחמות.

המגמה הזאת של ניתוק הצבא מהאוכלוסיות המבוססות יביא בהכרח לירידה ניכרת במוטיבציה של הכוחות הלוחמים. נאמנותו של הספק העיקרי של כוח אדם איכותי ליחידות הלוחמות – קהילת המתנחלים והקהילה הדתית הלאומית נתונה ל"יהדות" ולא למדינה והם גם לא באים מתרבות של אומץ והעזה.


בנוסף לכל אלה, מערכת הביטחון חסינה כמעט לחלוטין מביקורת. הפרשנים הצבאיים, חלקם יצירי המערכת הזאת, אינם נאמנים למקצועם כעיתונאים, אלא למושא הכתיבה שלהם. הציבור גם אינו מוכן, ברובו, לשמוע מלה רעה על מערכת הביטחון. כל זה מונע חשיפת ליקויים והתייעלות של המערכת.

בשנים הבאות נראה ירידה הולכת וגוברת ביכולת של הצבא ומפקדיו. ייתכן שבשלב מסוים תעבור המדינה מצבא חובה לצבא מקצועי, אבל מהלך כזה רק יקבע את התהליך שקורה בפועל.

מכאן, שהתסריט של צבא, שיאבד את יכולת ההרתעה שלו מול צבאות ערב אינו כה רחוק.

ברשומות הבאות אדון בשני תסריטים נוספים לקטסטרופה: התמוטטות הכלכלה והתפוררות החברה.