האשם המיידי: האנטי-אנטישמיות

ברשומה הקודמת תיארתי איך הטבע של הקהילות היהודיות, אשר נרדפו, הושפלו ונאבקו נגד הניסונות לחסלן, הביא לכך, שהיהודים רואים בניסיונות לשרוד ולהוכיח, שהרודפים לא הצליחו לחסלם, את חזות הכל.

הרצון להוכיח שהיהודים שרדו למרות הכל, הפך להיות עיקר תמצית קיומם של היהודים ולמענו מותר לעשות הכל. אין חוק ואין מוסר שיפריעו ויעמדו בדרך.

התפיסה הזאת חילחלה גם לתוך תפיסת מדינת ישראל כמדינת היהודים.

זה לא היה כך מהתחלה, אבל לאט, לאט השתלטה על המדינה התפיסה של היותה התשובה הניצחת לפורעים ולמחסלים. זאת לא מדינה בפני עצמה, עם חוקים ושלטון מסודר, אלא אמצעי להאדרת שמה של היהדות ועדות לניצחונה המוחץ.

יש דוגמאות רבות לכך, שמנהיגי המדינה, מפלגת השלטון, כלי התקשורת המרכזיים ורוב הציבור, אינם מחשיבים את ביסוס המדינה והבטחת יציבותה, כמטרה בפני עצמה. הרבה יותר חשובה היא ה"יהדות" והבטחת קיומה. כל סדרי השלטון, כל סדרי המנהל התקין, כל הנסיונות לבנות חברה הוגנת והגונה – כל זה מוקרב על מזבח ה"יהדות". שוב, כמו שהגדרתי בעבר במושג "יהדות" אני מתכוון לדרך שבה הרוב תופש את המשמעות של: מה זה להיות יהודי.

לאובססיה הזאת של להראות לצוררינו, שלא נוצחנו אני קורא אנטי-אנטישמיות.  היא שקולה לאובססיה של האנטישמים לחסל את היהדות והתפתחה יחד אתה צעד-אחר-צעד. האובססיה האנטישמית נראה, שהולכת ופוחתת, בעולם המערבי. האובססיה האנטי-אנטישמית – היהודית, לעומתה, נשארה בשלב זה כאן והיא, שמאיימת לחסל את התפתחותה של מדינת ישראל ולהביא לחורבנה.

אז מי אשם בכישלון?

ברשומה הקודמת תיארתי את החברה היהודית בישראל, כחברה שלא יודעת ולא מסוגלת לשים על עצמה גבולות ולקבל עליה חוקים וכללי התנהגות. איני רואה אפילו צורך להסביר, שחברה כזאת אינה ניתנת לניהול ואינה יכולה להתקיים לטווח ארוך. כל קבוצת כוח מושכת לכיוון שלה ולא מוכנה לוותר על זכויות שרכשה ולו גם במחיר כירסום בעתידה של המדינה – כלומר בכירסום הענף עליו הם יושבים. המנהיגים ויתרו מזמן על ניסיונותיהם לנהל את המדינה ולפתור את בעיותיה והם מסתפקים בספינים תקשורתיים וליבוי יצרים.

מה שספי רכלבסקי לא עשה בספרו "אין גבול" זה להסביר את מקור התופעה. כדי לעשות זאת, כל מה שהיה עליו לעשות זה לחבר בין ספר זה לספרו הקודם "חמורו של משיח", אשר בו הוא מתאר את אורחותה של היהדות האורתודוקסית ושיטותיה לרכישת עוצמה.

הטענה שלי היא, שהאשם הוא ב"יהדות". ראשית, עלי להסביר מה כוונתי ב"יהדות". כוונתי היא למושג יהדות בעיני היהודי הפשוט. מדובר על תשעים ומשהו אחוז מהיהודים, שאינם בקיאים בהלכות הרמבם ובמשנתם של החזון איש, שפינוזה, גרשום שלום, בובר וכל שאר חכמי היהדות. מלבד הזרם הדתי, הם גם אינם מכירים את התנ"ך והתלמוד.

תפיסת היהדות, כלומר מה זה אומר להיות יהודי, עבור האדם הפשוט התגבשה במשך אלפי שנים של רדיפות. המשותף לכל הקהילות היהודיות בכל העולם היה היותם מיעוט נרדף. הם היו לאורך רוב שנות ההסטוריה כת מוזרה ומאיימת בעיני הסובבים אותם, מועדים תמיד לצרה שתתרגש עליהם – אנטישמיות, רדיפות, השפלות, האשמות וניסיונות בלתי פוסקים לחיסול.

בתנאי חיים קשים כאלה, פיתחו היהודים יכולת שרידות נדירה. שרידותם של היהודים הינה נס היסטורי. כדי לשרוד, היה על היהודים לפעול כקהילה מגובשת, הרב היה המנהיג וחריגה מהקונצנזוס הקהילתי הייתה בלתי ניסבלת. בנוסף, פיתחו היהודים תחושת התנשאות כלפי האוכלוסיה הסובבת אותם – "הגויים". ההתנשאות הובילה כמובן לזילזול עמוק בגויים ובחוקיהם. מותר ומוצדק היה לעקוף את החוק ולכל תרמית או תיחמון של הגויים נמצאה הצדקה במצבם הקשה ותנאי חייהם המרים של היהודים.

תופעה נוספת שצמחה מתוך החיים הקשים הייתה ההתנתקות מן המציאות ויצירת מציאות מדומה, טובה יותר אשר מבטיחה גאולה. גם יצירת המציאות המדומה היא סוג של חריגה מגבולות - גבולות המציאות. פרופ' יגאל עילם בספרו "קץ היהדות" מתאר בהרחבה והרבה ידע את הנסיונות של היהדות להמציא את עצמה מחדש, כל פעם ע"י התרחקות מהמציאות הקשה והמאיימת. כל הניסונות האלה של תנועות משיחיות ונביאי שקר נגמרו האכזבה מרה.

ההתנכרות למציאות והזילזול בחוק שלובות יד ביד, מאחר והן שמות את שימור היהדות מעל לכל וכל השאר – שילך לעזאזל.

קל לראות, אם כן, איך לאורך השנים קיבלו הקהילות היהודית, כמורשת את מצוות שימור היהדות בכל מחיר. אנחנו, היהודים, יונקים את הצורך לשמר את היהדות, לפאר אותה ולהראות שאינה ניתנת לחיסול, עם חלב אימנו. זהו הציווי הראשון והיחיד שמאחד את היהודים בכל מקום ומכל סוג – דתיים וחילוניים.

בישראל, שבה היהודים הדתיים הם מיעוט, קיבלו עליהם החילוניים, לכבד את הרבנים, לא חשוב עד כמה הם עילגי לשון ובוטים, לפרנס את תלמידי החכמים ולקפוץ לדום על כל גחמה של פרנסי הדת. כל אלה הם חלק מהמחויבות העצומה ושאינה יודעת גבולות ליהדות.

קיומה של מדינת ישראל נתפס, אם כן, ע"י רוב היהודים כהוכחה לשרידותה של היהדות.

   

קיומנו כאן הוא אצבע משולשת נגד כל אלה שניסו לחסל את היהדות!

אין גבולות – הכל פרוץ

בשתי הרשומות הקודמות תיארתי בקצרה את המצב הקשה אליו התדרדרו וממשיכות להתדרדר במקביל מערכות השלטון במדינת ישראל והחברה עצמה. למעשה, יש קשר הדוק בין הממשל לחברה ותהליכי ההתפוררות כרוכים זה בזה.

התהליכים ההרסניים הרוחשים מתחת לפני השטח נעלמים מעיניהם של עורכי הטיימס, שמקלסים את "המלך ביבי" ושל אנשי הבית הלבן, שמעניקים את מדליית החירות לשמעון פרס. שני אנשים אלה תרמו כל אחד את חלקו בטיוח האמת והצגת ישראל כוילה בג'ונגל של המזרח התיכון. קצת יותר מטריד הוא ההיאחזות העיקשת של חלקים גדולים בציבור היהודי בישראל בתדמית הזאת, שאין דבר בינה ובין המציאות.

אין לי עניין להתווכח בבלוג זה עם אלה, שסבורים שהמצב טוב, או שאינו גרוע עד כדי כך. כוונת הבלוג היא להציע הסבר מעמיק לשאלה: מה הניע את תהליכי הכירסום ומה הכשיל את מדינת ישראל מלהפוך למדינה מתוקנת ושרירה.

כמו שציינתי בסוף הרשומה הקודמת החברה הישראלית מתנהלת כחברה המצויה תחת איום של ארגוני פשע מאורגן. הכוחות החזקים שולטים ומי שלא מחפש צרות, מוטב לו להתיישר עם הקונצנזוס, לקבל את הדיעות המוכתבות ע"י פרשני ערוץ 2, לשלם את דמי הניהול המופרזים אשר מוטלים עליו ע"י הבנקים ושאר המונופולים ובעיקר לשנוא שנאה יוקדת את כל מי שמעז לפקפק בשיטה.

בעיתון הארץ, אותו אני קורא, מנסים הכותבים להציע מפעם לפעם הסבר לסיבות שהביאו את החברה והשלטון לאיבוד עשתונות, אבל רוב ההסברים שטחיים למדי ולא נראה שמתחיל אפילו שיח רציני בנושא.

בספרים, שקראתי מצאתי בספרו של ספי רכלבסקי "אין גבול" (הוצאת זמורה ביתן) את ההסבר המעמיק והמקיף ביותר לחולייה של החברה בישראל.

התופעה של חוסר כבוד לחוק, חוסר הנכונות לקבל גבולות כלשהם וחוסר נכונות לחיות לפי כללים ברורים – היא ההסבר הטוב ביותר לקלקולים בהם נגועה החברה היהודית בכלל והחברה היהודית בישראל בפרט.

התופעה נידונה כבר קודם. גם פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל זיהה את הבעייה כבעייה מרכזית בספרו "איש הישר בעיניו", אי-לגליזם הוא קרא לה, אלא שלא העמיק מדי בסיבות לתופעה.

המשפטן משה נגבי בספרו "הכסדום היינו" מתאר גם הוא את הבעייה, אבל מתייחס בעיקר למערכות אכיפת החוק, שבעצמן אינן מתייחסות לחוק ברצינות.

ספי רכלבסקי מגדיל לעשות, בכך שהוא מתאר את הלכי הרוח בחברה בישראל, שלא רק מסרבת לקבל עליה גבולות וכללי התנהגות חוקיים ומוסריים, אלא גם מעריצה מנהיגים, שפרצו את החוק ושמו אותו ללעג, כמו משה דיין ואריק שרון.

דו"ח ששון שהכינה המשפטנית טליה ששון על תופעת המאחזים הלא חוקיים מצביע על תופעה שאנשי מנהל, כולל אנשי משרד המשפטים, פועלים בגלוי בניגוד לחוק ותחת חסותם של השרים הממונים ושל ראש הממשלה. דוגמה קטנה הנה התייחסותו של נתניהו לצו בית המשפט להחזיר את הקרקע של גבעת האולפנה לבעליה החוקיים. נתניהו הורה לנסר את הבתים ולהעבירם בעלות של עשרות מליוני שקלים. נתניהו ואנשי מפלגת השלטון מענישים, אם כן, את המדינה (שהם מופקדים על ניהולה) על כך שהיא כופה עליהם לכבד את החוק.

גזילת הקרקעות בשטחים וכל ההתנהלות בשטחים הכבושים הן דוגמאות בולטות, אבל התופעה הרבה-הרבה יותר רחבה ומקיפה. אינסוף הרחבות הבנייה הבלתי חוקיות, או שאושרו ע"י ראשי עירייה תמורת שוחד ואף פעם לא נהרסו. ההתנגדות המסיבית של מצביעי ש"ס להאשמתו של אריה דרעי ושאר פעילי ש"ס שנתפסו על עבירות. ההתנגדות של אוהדי משה קצב למאסרו, למרות שמספר נשים התלוננו, שנאנסו או הוטרדו על ידו. הבדיקות הבטחוניות, שמפלות בגלוי אנשים על פי מוצאם האתני וכמעט אף אחד לא חושב שיש פה משהו פגום.

צריך להודות, שיש משהו משחרר בחיים ללא חוק. תיירים שמגיעים, לכאן לזמן קצר, נהנים מאוירת החופש הזאת, אלא שמדינה וחברה מתוקנות אינן יכולות להתקיים ללא כבוד לחוק. יותר מזה, גם ליצירתיות הידועה של היהודי, אשר מביאה אותם להישגים גדולים במחקר, יש מקורות חזקים בחוסר הנכונות להשלים עם גבולות הידע. תופעת ה"אין גבול" היא ההסבר הטוב והמקיף ביותר לחולייה של החברה היהודית בישראל ומערכת השלטון שלה.

ללא חוקים וכללים מוסכמים, אי אפשר לנהל, אי אפשר לתכנן ולבצע מהלכים ארוכי טווח ובקיצור, אי אפשר לקיים מדינה מתוקנת וודאי שלא מדינה דמוקרטית.

במישור החברתי, התופעה הנה הרסנית לא פחות, החברה הופכת להיות כוחנית, גזענית, חסרת סובלנות ומפולגת. יש כאן כר פורה לאנשים הכוחניים להשתלט על המשאבים ושאר הציבור הופך לקונפורמי ומפוחד – ממש כמו שכבר קורה בחברה היהודית בישראל.

חברה בהתפוררות

צד אחר של קריסת המערכות במדינת ישראל היא התפוררותה של החברה. למרות הנסיונות של כל שופרות התעמולה ואמצעי התקשורת "הממלכתיים" להציג את החברה היהודית בישראל כחברה מאוחדת, חשפה המחאה החברתית של השנה שעברה סדקים בתדמית הזאת.

המחאה הינה עדיין בתחילת הדרך ואינה מגובשת, אבל האחוזים הגבוהים של התמיכה בה מראים שמשהו פה רקוב. לאזרחים הלא-מקושרים, אשר אינם שייכים לאחת מקבוצות הכוח שהשתלטו על הכלכלה, התקשורת ומנגנוני השלטון, נמאס להיות פרה חולבת. הם מרגישים שבמשך שנים, מכרו להם "ציונות" ו"ביטחון" כדי לשמור אותם צייתנים ושקטים.

ואכן, החברה בישראל הפכה להיות כוחנית, גזענית ומכוערת במהירות שיא, יחסית לגילה הצעיר של המדינה והתנאים בהם היא הוקמה. כל מי שתפסו עמדת כוח, נאחזו בה ועשו הכל כדי לשמר את יתרונם וכל מחיר הצדיק את המטרה הזאת.

די להסתכל על מנהלים של חברות מפסידות, אשר מושכים משכורות עתק ודואגים לקרוביהם ומקורביהם. הבנקים, חברות ביטוח וחברות ההשקעות יצרו מונופולים וחיסלו כל תחרות. הם חוגגים על עמלות ודמי ניהול, אותם הם מעלים כל אימת ששורת הרווח במאזן יורדת ופטורים מכל צורך לשרת את הצרכנים ולדאג לאינטרסים שלהם. הועדים הגדולים בחברת החשמל, הסתדרות המורים, הרכבת והנמלים, שעושים כל שלאל ידם לבלום כל שינוי ושיפור במערכות עליהם הם אחראים. רוב כלי התקשורת שאמורים לספק לנו אינפורמציה אוביקטיבית ומאוזנת על המצב במדינה, מתחנפים לצופים ומספקים ספינים וריגושים במקום חדשות ופרשנות.

המחאה החברתית אמנם העלתה את הנושאים האלה על סדר היום, אלא שעדיין הדיון אמוציונלי ושטחי. מעטים מעזים לתהות למה הציבור הסכים במשך 64 שנים עם השיטה הזאת ולמה גם עכשיו המחאה כל כך מהוססת ולא ממוקדת.


מעבר למונופולים הכלכליים קיימים כוחות נוספים המונעים בכל כוחם שינוי במצב הקיים. הכח האחד הוא הדתיים, אשר הצליחו למצב את עצמם כנושאי דגל היהדות וגורפים כסף ועוצמה על חשבון "החמור החילוני". הכח האחר הוא ה"ביטחוניסטים" - אנשי מערכת הביטחון, אנשי התעשיות הביטחוניות וכל מי שהגיע לדרגת רב-סרן בצבא. הם מקדשים את הביטחון וסוגדים לו מעבר לכל פרופורציה ולמרות שישראל כבר אינה נמצאית תחת איום קיומי ישיר. הם מונעים כל דיון בתקציבי הביטחון וביקורת על ניהולם ומביאים בכך לתוצאה הפוכה של ניהול מושחת ובזבזני של התקציב ופגיעה במערכת עליה הם מגינים.


תהליך נוסף אשר מאיים על החברה היהודית בישראל הינו העמקת השנאה בין השבטים השונים. אשכנזים, מזרחים, רוסים, דתיים, חילונים. כל פלג יעשה הכל לפגוע, להשמיץ ולהשפיל את הפלג האחר, גם במחיר של פגיעה במדינה. כאן, יש לציין, יש חלק למפלגות ולפוליטיקאים, שלא בחלו בכל צורה של הסתה, כדי לקדם את האינטרסים שלהם.

התסמינים בחברה הישראלית דומים במלואם לחיים בסביבה הנשלטת על ידי ארגוני פשע מאורגן. כאשר מערכת אכיפת החוק משותקת והחזק שולט, כל מה שנשאר לאדם הפשוט הוא להנמיך פרופיל, ללכת עם הזרם, להתחבר לחזקים ולקוות לטוב.

ברשומה הבאה, אכנס לניתוח של הסיבות שהביאו אותנו למצב העגום הזה.