אין גבולות – הכל פרוץ

בשתי הרשומות הקודמות תיארתי בקצרה את המצב הקשה אליו התדרדרו וממשיכות להתדרדר במקביל מערכות השלטון במדינת ישראל והחברה עצמה. למעשה, יש קשר הדוק בין הממשל לחברה ותהליכי ההתפוררות כרוכים זה בזה.

התהליכים ההרסניים הרוחשים מתחת לפני השטח נעלמים מעיניהם של עורכי הטיימס, שמקלסים את "המלך ביבי" ושל אנשי הבית הלבן, שמעניקים את מדליית החירות לשמעון פרס. שני אנשים אלה תרמו כל אחד את חלקו בטיוח האמת והצגת ישראל כוילה בג'ונגל של המזרח התיכון. קצת יותר מטריד הוא ההיאחזות העיקשת של חלקים גדולים בציבור היהודי בישראל בתדמית הזאת, שאין דבר בינה ובין המציאות.

אין לי עניין להתווכח בבלוג זה עם אלה, שסבורים שהמצב טוב, או שאינו גרוע עד כדי כך. כוונת הבלוג היא להציע הסבר מעמיק לשאלה: מה הניע את תהליכי הכירסום ומה הכשיל את מדינת ישראל מלהפוך למדינה מתוקנת ושרירה.

כמו שציינתי בסוף הרשומה הקודמת החברה הישראלית מתנהלת כחברה המצויה תחת איום של ארגוני פשע מאורגן. הכוחות החזקים שולטים ומי שלא מחפש צרות, מוטב לו להתיישר עם הקונצנזוס, לקבל את הדיעות המוכתבות ע"י פרשני ערוץ 2, לשלם את דמי הניהול המופרזים אשר מוטלים עליו ע"י הבנקים ושאר המונופולים ובעיקר לשנוא שנאה יוקדת את כל מי שמעז לפקפק בשיטה.

בעיתון הארץ, אותו אני קורא, מנסים הכותבים להציע מפעם לפעם הסבר לסיבות שהביאו את החברה והשלטון לאיבוד עשתונות, אבל רוב ההסברים שטחיים למדי ולא נראה שמתחיל אפילו שיח רציני בנושא.

בספרים, שקראתי מצאתי בספרו של ספי רכלבסקי "אין גבול" (הוצאת זמורה ביתן) את ההסבר המעמיק והמקיף ביותר לחולייה של החברה בישראל.

התופעה של חוסר כבוד לחוק, חוסר הנכונות לקבל גבולות כלשהם וחוסר נכונות לחיות לפי כללים ברורים – היא ההסבר הטוב ביותר לקלקולים בהם נגועה החברה היהודית בכלל והחברה היהודית בישראל בפרט.

התופעה נידונה כבר קודם. גם פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל זיהה את הבעייה כבעייה מרכזית בספרו "איש הישר בעיניו", אי-לגליזם הוא קרא לה, אלא שלא העמיק מדי בסיבות לתופעה.

המשפטן משה נגבי בספרו "הכסדום היינו" מתאר גם הוא את הבעייה, אבל מתייחס בעיקר למערכות אכיפת החוק, שבעצמן אינן מתייחסות לחוק ברצינות.

ספי רכלבסקי מגדיל לעשות, בכך שהוא מתאר את הלכי הרוח בחברה בישראל, שלא רק מסרבת לקבל עליה גבולות וכללי התנהגות חוקיים ומוסריים, אלא גם מעריצה מנהיגים, שפרצו את החוק ושמו אותו ללעג, כמו משה דיין ואריק שרון.

דו"ח ששון שהכינה המשפטנית טליה ששון על תופעת המאחזים הלא חוקיים מצביע על תופעה שאנשי מנהל, כולל אנשי משרד המשפטים, פועלים בגלוי בניגוד לחוק ותחת חסותם של השרים הממונים ושל ראש הממשלה. דוגמה קטנה הנה התייחסותו של נתניהו לצו בית המשפט להחזיר את הקרקע של גבעת האולפנה לבעליה החוקיים. נתניהו הורה לנסר את הבתים ולהעבירם בעלות של עשרות מליוני שקלים. נתניהו ואנשי מפלגת השלטון מענישים, אם כן, את המדינה (שהם מופקדים על ניהולה) על כך שהיא כופה עליהם לכבד את החוק.

גזילת הקרקעות בשטחים וכל ההתנהלות בשטחים הכבושים הן דוגמאות בולטות, אבל התופעה הרבה-הרבה יותר רחבה ומקיפה. אינסוף הרחבות הבנייה הבלתי חוקיות, או שאושרו ע"י ראשי עירייה תמורת שוחד ואף פעם לא נהרסו. ההתנגדות המסיבית של מצביעי ש"ס להאשמתו של אריה דרעי ושאר פעילי ש"ס שנתפסו על עבירות. ההתנגדות של אוהדי משה קצב למאסרו, למרות שמספר נשים התלוננו, שנאנסו או הוטרדו על ידו. הבדיקות הבטחוניות, שמפלות בגלוי אנשים על פי מוצאם האתני וכמעט אף אחד לא חושב שיש פה משהו פגום.

צריך להודות, שיש משהו משחרר בחיים ללא חוק. תיירים שמגיעים, לכאן לזמן קצר, נהנים מאוירת החופש הזאת, אלא שמדינה וחברה מתוקנות אינן יכולות להתקיים ללא כבוד לחוק. יותר מזה, גם ליצירתיות הידועה של היהודי, אשר מביאה אותם להישגים גדולים במחקר, יש מקורות חזקים בחוסר הנכונות להשלים עם גבולות הידע. תופעת ה"אין גבול" היא ההסבר הטוב והמקיף ביותר לחולייה של החברה היהודית בישראל ומערכת השלטון שלה.

ללא חוקים וכללים מוסכמים, אי אפשר לנהל, אי אפשר לתכנן ולבצע מהלכים ארוכי טווח ובקיצור, אי אפשר לקיים מדינה מתוקנת וודאי שלא מדינה דמוקרטית.

במישור החברתי, התופעה הנה הרסנית לא פחות, החברה הופכת להיות כוחנית, גזענית, חסרת סובלנות ומפולגת. יש כאן כר פורה לאנשים הכוחניים להשתלט על המשאבים ושאר הציבור הופך לקונפורמי ומפוחד – ממש כמו שכבר קורה בחברה היהודית בישראל.