ברשומה הקודמת תיארתי איך הטבע
של הקהילות היהודיות, אשר נרדפו, הושפלו ונאבקו נגד הניסונות לחסלן, הביא לכך, שהיהודים
רואים בניסיונות לשרוד ולהוכיח, שהרודפים לא הצליחו לחסלם, את חזות הכל.
הרצון להוכיח שהיהודים שרדו
למרות הכל, הפך להיות עיקר תמצית קיומם של היהודים ולמענו מותר לעשות הכל. אין חוק ואין
מוסר שיפריעו ויעמדו בדרך.
התפיסה הזאת חילחלה גם לתוך
תפיסת מדינת ישראל כמדינת היהודים.
זה לא היה כך מהתחלה, אבל לאט,
לאט השתלטה על המדינה התפיסה של היותה התשובה הניצחת לפורעים ולמחסלים. זאת לא מדינה
בפני עצמה, עם חוקים ושלטון מסודר, אלא אמצעי להאדרת שמה של היהדות ועדות לניצחונה
המוחץ.
יש דוגמאות רבות לכך, שמנהיגי
המדינה, מפלגת השלטון, כלי התקשורת המרכזיים ורוב הציבור, אינם מחשיבים את ביסוס המדינה
והבטחת יציבותה, כמטרה בפני עצמה. הרבה יותר חשובה היא ה"יהדות" והבטחת קיומה.
כל סדרי השלטון, כל סדרי המנהל התקין, כל הנסיונות לבנות חברה הוגנת והגונה – כל זה
מוקרב על מזבח ה"יהדות". שוב, כמו שהגדרתי בעבר במושג "יהדות" אני מתכוון לדרך שבה הרוב תופש את המשמעות של: מה זה להיות יהודי.
לאובססיה הזאת של להראות לצוררינו,
שלא נוצחנו אני קורא אנטי-אנטישמיות. היא שקולה לאובססיה של האנטישמים
לחסל את היהדות והתפתחה יחד אתה צעד-אחר-צעד. האובססיה האנטישמית נראה, שהולכת ופוחתת,
בעולם המערבי. האובססיה האנטי-אנטישמית – היהודית, לעומתה, נשארה בשלב זה כאן
והיא, שמאיימת לחסל את התפתחותה של מדינת ישראל ולהביא לחורבנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה